העצב אין לו סוף,

לאושר יש ויש.

אושר הוא כמו אגל טל בדשא,

שקוף ומתנוצץ באור חמה.

זוהר בדשא,

בכל צבעי הקשת,

יורד כמו דמעה בנשמה – אהוד מנור ע״פ ויניסאוס דה מוראס

הספרטנים, בעבר פוליס הלנית וכיום בעיקר חומר לסרטי פעולה הוליוודיים, כשהיו יוצאים לקרב, היו אמהות החיילים אומרות לבניהם ״חזרו עם המגן עליכם, או שתחזרו על המגן״ כלומר חזרו כמנצחים, או כגופות, אין אופציה שלישית. בעולם הספורט המונח ״חזרו על המגן״ הפך לתיאור של ספורטאי או קבוצה שמפסידים, אבל נותנים את הכל. קשה לי באופן הבלתי אובייקטיבי שבו אני מסקר את נבחרת ישראל בבייסבול לאולימפיאדה לתאר אחרת את האופן שבו סיימה הנבחרת את הטורניר. במשחקה האחרון, הנבחרת לא נכנעה, נלחמה עד הרגע האחרון, והיתה קרובה קרובה להדיח את הדומיניקנים ולהעפיל בעצמה, אבל נכנעה לתצוגה התקפית שנצלה, שוב, את החולשה הישראלית בעמדת הזורקים. אם הייתי יכול לבחור תסריט למשחק, אז כמובן שהייתי בוחר כזה שבו הדומיניקנים לא מצליחים להשיג את הווק-אוף, החזרה מפיגור באינינג התשיעי. אבל אם נגזר עלי לבחור תסריט להפסד, הרי שהפסד שכזה, שכולו הרגשה של ״היינו קרובים״ הוא המועדף. שההרגשה של כל מי שראה את המשחק היא שזה היה אצלנו בידיים. משחק מעולה, שבו ישראל הצליחה לשבור את היריבה פעם אחרי פעם, ואז, ממש מטר מקו הסיום, בפוטו פיניש, להפסיד. אם כבר, אז שיהיה ככה.

אבל אחרי הדמעות והאכזבה, בואו נדבר על ההישג. ואיזה הישג זה היה. העפלה של נבחרת כדור ישראלית לאולימפיאדה. אפשר האמת לעצור פה, אבל בואו נמשיך. ישראל שיחקה עד כה חמישה משחקים בטורניר, ממוצע החבטות של הנבחרת היה 232, רביעית בטורניר (הכל נכון להיום כמובן), והם רביעים גם בסלאגינג (חישוב שמכפיל את הממוצע במספר הבסיסים שהושג בכל חבטה) עם 396, אבל רק חמישים בon base (נתון שסופר כל הגעה לבסיס הראשון, לא רק חבטות) עם 292. עד כאן החלק הטוב. בהגנה, ישראל קורסת למקום האחרון, בעיקר בשל שש שגיאות שדה שקצת מעיבות על 5 פסילות כפולות (double plays) שהושגו. בפיצ׳ינג, ישראל מקום חמישי, עם ERA של 6.49 (מקסיקו אחרונה), מה שלא מפתיע בהתחשב בשתי התבוסות שהנבחרת חטפה.

השחקן המצטיין של הנבחרת הוא דווקא מיטץ׳ גלייסר עם ממוצע 412 (7 מ17, 4 ראנס, 2 ווקס, 4 RBI, וכשחקן שדה השיג 7 תפיסות, אפס שגיאות). אחריו כמובן ראיין לווארנוואי (שאני הפכתי לאוהד מושבע שלו בטורניר הזה), עם ממוצע 350 (7 מ20, 3 ראנס, 2 הומראנס, 3 RBI, וכתופס ארבעה אסיסטים, שגיאה אחת ו1 מ6 גניבות שעצר). וכמובן דני וולנסיה שנתן תצוגה של פירסט בייסמן מהביג ליג עם 268 (5 מ18, 6 ראנס, 3 הומראנס, 7 RBI, שני ווקס, ועל הבסיס מעבר ל42 פסילות שתפס (מהן 4 לדאבל פליי) גם 6 אסיסטים, ושגיאה אחת). בצד השני זה בעיקר ג׳וש זייד, שזרק 8.2 אינינגס, אפשר 6 היטס, 2 ווקס ו5 ריצות, 3 מתוכן earned עם 5 סטרייקאאוטס ואחריו ג׳ייק פישמן (6.2 אינינגס, 10 היטס, 5 ראנס, 4 ווקס, 4 סטרייקאאוטס) וג׳ואי ווגמן (6.2 אינינגס, 14 היטס, 6 ראנס, 3 ווקס, 5 סטרייקאאוטס)

בסיכום הטורניר, אפשר להסתכל בביקורת רבה על ההחלטה להמר על ג׳ק מוסקוט כפיצ׳ר הפותח. הפציעה שלו, תשע זריקות לתוך האינינג הראשון של המשחק הראשון בטורניר הפכה כל משחק לקרב מאסף שבו הזורקים המחליפים והפותחים נזרקים בזה אחרי זה למשחק במטרה למשוך כמה שיותר, ואז מוחלפים, יום אחרי יום. העומס הזה גרם לכך שכשהיריבה הצליחה לחבוט, הקריסה היתה מהירה. אפשר גם לבקר את הגישה של הומראן או סטרייקאאוט שברמה של הטורניר הזה לא עבדה גם כי הזורקים פה לא באו מהגישה של ״מהירות על חשבון דיוק״ וגם כי זה לא ששחקני הנבחרת הם פיט אלונזו וולדימיר גררו. וכמובן שאפשר למתוח ביקורת על התיאום בהגנה שפעם אחרי פעם גרם לספיגת ריצות לא מחויבות המציאות, ודוגמה חיה לכך אפשר היה לראות במשחק היום מול הדומיניקנים שהשיגו את שתי הריצות הראשונות שלהם מרצף של טעויות של ההגנה. הכל אפשר, והכל נכון.

ואפשר גם לא. אפשר להסתכל על המשחקים מול קוריאה והרפובליקה הדומיניקנית שבהם ישראל, למרות שחפיסת הקלפים היתה stacked נגדה, הגיעה בשיניים כמעט עד קו הסיום, הובילה, השוותה, והיתה מרחק טעות אחת לכאן או לכאן מהנצחון. אפשר להסתכל איך כל משחק, גם אחרי תבוסה או הפסד דרמטי, השחקנים עלו לשחק ולהלחם מחדש. אפשר להסתכל איך כל אחד ואחד נתן את כל מה שיש לו, מאיאן קינסלר ועד סקוטי ברצ׳ם שהובא כשורטסטופ ועדין גירד 2 היטס ו-ווק שתורגמו ל2 ראנס ו2 RBI. אפשר להסתכל על די ג׳יי שרעבי שזרק 4.1 אינינגס בשלושה משחקים ושמר על רשת נקיה עם 2 היטס ו-ווק אחד. אפשר לראות איך כמו כל הנבחרת שהתמודדה, בשלושה מתוך חמישה משחקים, כשווה מול שוות, כל שחקן ויהא אחרון המחליפים עולה ונותן את כל מה שיש לו, ומביא את המאה אחוז שלו. ונכון שאין דין המאה אחוז של זאק פנפרייס כמאה אחוז של איאן קינסלר, ובכל זאת, בייסבול משחקים כקבוצה, ובלי פנפרייס, ברצ׳ם, טיי קלי ואחרים, לא היינו מגיעים למקום החמישי בטורניר, אלא בכלל לטורניר עצמו.

אז מה הלאה? טוב, בטורניר מה שככל הנראה יקרה הוא שיפן תנצח את דרום קוריאה ותעלה לגמר בו תפגוש, שוב, את ארצות הברית, וככל הנראה תזכה במדלית הזהב (קוריאה תתנחם בארד מול הדומיניקנים). אבל יותר חשוב, מה יקרה עם הנבחרת? לפי הדיווחים, איאן קינסלר הודיע טרם הטורניר כי האולימפיאדה תהיה שירת הברבור שלו כשחקן בכל המסגרות. לא ידוע מה יעשו שאר השחקנים הוותיקים. כמובן שהמעורבות של כל השחקנים האלה בבייסבול הישראלי לא תסתיים פה (בתקווה), והם ימשיכו לבוא ולאמן ולהכשיר את הדור הבא של שחקני בייסבול ישראלים (ויהודים אמריקנים). הטורניר הגדול הבא הוא אליפות אירופה בבייסבול שתחל ב12 לספטמבר, ותכלול את ישראל שכעת מדורגת היטב בדרג א׳ באירופה. וכמובן שהWorld Baseball Classic של 2021 שכמו כל דבר בתקופה הזו כנראה ישוחק ב2023. ועד אז, לא נותר לי אלא להודות לכל מי שליווה אותנו במסע המופלא הזה, לדוק, ליוני לב ארי, לכל צוות הופס, לכל הקוראים, לכל השחקנים, למאמנים, לפטר קורץ הבלתי נגמר (ושלא יגמר לעולם) וכמובן כמובן כמובן, להודות לטכנאים.